כתב המקובל הרב יהודה לייב אשלג בפתיחה לתלמוד עשר הספירות, פרוש לפתיחת ספר הזוהר: ''דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות. ולא היה שם מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל, אלא היה הכל ממולא מן אור א''ס (אין סוף) פשוט ההוא, ולא היה לו לא בחינת סוף אלא הכל היה אור פשוט שווה בהשוואה א' והוא נקרא אור א''ס. וכאשר עלה ברצונו הפשוט, לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים. להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו, אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות, והנה אז צמצם את עצמו א''ס בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש וצמצם האור ההוא, וממשיך: ואז נשאר: מקום פנוי ואויר, וחלל ריקני. ''

פרוש הקבלה לסוד הכוונות: הכתוב מלמד שלפניי שנברא העולם הזה וכל המציאות הגשמית, היה אור פשוט (אור משמע תענוג, שפע) ממלא את כל החלל, ולא היה מקום לברוא נברא כי כל החלל היה מלא באין סוף תענוג ושפע עליון; ולא היה לו התחלה ולא סוף, לכן נקרא אין סוף. כשרצה המאציל לברוא נברא שיקבל את התענוג והשפע, חייב היה להכין מקום פנוי שבו יתקיים הנברא. המאציל תכונותיו הן לתת תענוג נצחי ורצונו היה ממלא את כל החלל, לכן צמצם את רצונו כדרך העיגול, השווה בהשוואה אחת לכל צדדיו. הוא רוקן מהאמצע את רצונו הפשוט והזך ליהנות לאחרים (קרי ללא רצון לקבל לעצמו דבר), כדי לברוא רצון שיקבל את תענוגיו ומתנותיו הרבות הנקראות שפע ואור. כדי שהרצון, ההפוך מהאציל, יקבל תענוג שלם חייב היה המאציל לגרום לרצון החדש יש מאין לקבל חיסרון גדול כגודל המתנות שיקבל כשיהיה בו חיסרון גדול כגודל המתנה. לכן רוקן את התענוג והשפע דרך הסתרות (קרי דרך עולמות הנגזרים מהמילה עלמה) רבות עד שהחלל הריקני נשאר בו רק נר דקיק של אור. למעשה, הכוונה היא לתענוג זעיר לצורך קיום גשמי בלבד שנקרא העולם הזה; כך שבעולם הזה עקב העלמות (עולמות) שמסתירים את השפע הענק של העליון. אין הרגשת העליון.

 

התחתון הנברא, ייעודו ללכת בדרך (קרי העולם הזה) עד שיבנה חיסרון כגודל השפע שיקבל על ידי עמל. ככתוב: "והאדם לעמל יולד". האדם יעמול בגלגוליו בדרגות התפתחות דומם, צומח, חי, מדבר. האדם מטרתו לפתח את הרצון הרע מבראשית, שהוא רצון לקבל הנאה על חשבון הזולת בעולם הזה עד שיהפוך את כוונת הרצון לקבל במלוא רצונו השלם את השפע העליון ולא את התענוג הזמני. תענוג זה תפקידו לגרום להתפתחות הרצון עד למקסימום הנדרש כדי להפנות את כוונתו לקבל מהעליון ולגרום לו נחת; רצונו של העליון הוא שיקבלו את תענוגיו וזאת בסופו של דבר מטרת הבריאה.

כתבה זו נכתבה ע"י סרג'יו מוסקוביץ' - www.sergio.org.il

[email protected]

אתר זה עוצב ונבנה בבלעדיות ע"י

סרג'יו מוסקוביץ'    -    052-7076522

[email protected]

סרג'יו מוסקוביץ'    -    052-7076522

[email protected]

סרג'יו מוסקוביץ'

052-7076522

פרוש הקבלה לסוד הכוונות: הכתוב מלמד שלפניי שנברא העולם הזה וכל המציאות הגשמית, היה אור פשוט (אור משמע תענוג, שפע) ממלא את כל החלל, ולא היה מקום לברוא נברא כי כל החלל היה מלא באין סוף תענוג ושפע עליון; ולא היה לו התחלה ולא סוף, לכן נקרא אין סוף. כשרצה המאציל לברוא נברא שיקבל את התענוג והשפע, חייב היה להכין מקום פנוי שבו יתקיים הנברא. המאציל תכונותיו הן לתת תענוג נצחי ורצונו היה ממלא את כל החלל, לכן צמצם את רצונו כדרך העיגול, השווה בהשוואה אחת לכל צדדיו. הוא רוקן מהאמצע את רצונו הפשוט והזך ליהנות לאחרים (קרי ללא רצון לקבל לעצמו דבר), כדי לברוא רצון שיקבל את תענוגיו ומתנותיו הרבות הנקראות שפע ואור. כדי שהרצון, ההפוך מהאציל, יקבל תענוג שלם חייב היה המאציל לגרום לרצון החדש יש מאין לקבל חיסרון גדול כגודל המתנות שיקבל כשיהיה בו חיסרון גדול כגודל המתנה. לכן רוקן את התענוג והשפע דרך הסתרות (קרי דרך עולמות הנגזרים מהמילה עלמה) רבות עד שהחלל הריקני נשאר בו רק נר דקיק של אור. למעשה, הכוונה היא לתענוג זעיר לצורך קיום גשמי בלבד שנקרא העולם הזה; כך שבעולם הזה עקב העלמות (עולמות) שמסתירים את השפע הענק של העליון. אין הרגשת העליון.

 

התחתון הנברא, ייעודו ללכת בדרך (קרי העולם הזה) עד שיבנה חיסרון כגודל השפע שיקבל על ידי עמל. ככתוב: "והאדם לעמל יולד". האדם יעמול בגלגוליו בדרגות התפתחות דומם, צומח, חי, מדבר. האדם מטרתו לפתח את הרצון הרע מבראשית, שהוא רצון לקבל הנאה על חשבון הזולת בעולם הזה עד שיהפוך את כוונת הרצון לקבל במלוא רצונו השלם את השפע העליון ולא את התענוג הזמני. תענוג זה תפקידו לגרום להתפתחות הרצון עד למקסימום הנדרש כדי להפנות את כוונתו לקבל מהעליון ולגרום לו נחת; רצונו של העליון הוא שיקבלו את תענוגיו וזאת בסופו של דבר מטרת הבריאה.

כתב המקובל הרב יהודה לייב אשלג בפתיחה לתלמוד עשר הספירות, פרוש לפתיחת ספר הזוהר: ''דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות. ולא היה שם מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל, אלא היה הכל ממולא מן אור א''ס (אין סוף) פשוט ההוא, ולא היה לו לא בחינת סוף אלא הכל היה אור פשוט שווה בהשוואה א' והוא נקרא אור א''ס. וכאשר עלה ברצונו הפשוט, לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים. להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו, אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות, והנה אז צמצם את עצמו א''ס בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש וצמצם האור ההוא, וממשיך: ואז נשאר: מקום פנוי ואויר, וחלל ריקני. ''

כל הזכויות שמורות לסרג'יו מוסקוביץ'

[email protected]

אתר זה עוצב ונבנה בבלעדיות ע"י

אתר זה עוצב ונבנה בבלעדיות ע"י

סרג'יו מוסקוביץ'

052-7076522